זה היה עוד סמסטר מחריד, אחד מעשרת הסימסטרים שנרשמתי אליהם על מנת להיות מהנדס –ובמקום ללמוד שתים עשרה שעות ביום להתחיל לעבוד שתים עשרה שעות ביום...

החיים לא קלים, אבל החיים שלי הם במיוחד לא קלים.

נולדתי בבית קטן בפאתי ירוחם, ילד שישי מתוך תשעה שהויו להורי.

אמי הייתה עקרת בית למופת ואבי עבד בעבודות מזדמנות.

מיותר לציין, שעודף כסף לא היה בבית ולא אחת קרה שנאלצתי ללכת לישון במיטת הקומותיים שלי כשהבטן נדבקת לי לגב.

לא כל האחים שלי הצליחו כמוני.

חלקם הדרדרו לפשע וחלקם לסמים וחלק סתם נשאר בשכונת המצוקה הקטנה שחיינו בה.

אני החלטתי לקחת את גורלי בידיים ולצאת מהשכונה – וידעתי בדיוק איך אני עומד לעשות את זה.

כשכל החברים שלי יצאו לבילויים לילים מסעירים אני חרשתי ולמדתי.

כשהחברים היו בטיול מרתק בתאילנד או בדרום אמריקה אני עבדתי כמו חמור.

וכשהחברים שלי חזרו לירוחם רק על מנת לגלות שאין להם עבודה ושגורלם יהיה כנראה דומה למדיי לגורל של הוריהם – אני כבר גרתי בדירת שותפים בתל אביב ולמדתי לתואר מהנדס.

איך עשיתי זאת?

אתם ודאי שואלים את עצמכם.

התשובה מתחלקת לשתים: קצת אמביציה בריאה של חתול רחוב והרבה מאוד מלגות.

שיטוט קצר באתרי האינטרנט העוסקים בתחום גילה לי מהר מאוד שיש לא מעט גופים שכל תכליתם היא לעזור לנערים כמוני ושכמותי- למי שרוצה להצליח בחיים וידו אינה משגת.

נרשמתי לכל המלגות האפשריות והתשובות החיוביות לא איחרו להגיע.

למעשה, כיסיתי כך את כל שכר הלימוד שלי ואפילו הרווחתי דיי כסף על מנת לכלכל את עצמי בכל תקופת הלימודים – וכן זה כולל גם יציאות ובילויים מדי פעם.

בכל זאת, אני סטודנט, מותר לי קצת להנות.